אקדח פרבלום

משפחתנו הגיעה לתל-עדשים שבעמק-יזרעאל בשנת 1923 שהיא שנת הקמת המושב.ראשוני המתיישבים במושב היו ממשיכי דרכם של חברי אגודת "השומר" שנוסד בכפר- תבור ב- 1909. ארגון "השומר" התקיים עד שנת 1920 ואחריו הוקם ארגון  ה"הגנה" שהווה את הבסיס להקמת צה"ל מאוחר יותר.

כיוון שבעיית השמירה על הישובים נותרה בעינה, חיפשו המתיישבים בעמק פתרונות להגן על  בתיהם, רכושם ובעיקר שדותיהם שהיו מוקפים ביישובים ערביים. באופן קבוע יצאו שודדים וגנבים ערביים לעבר היישובים היהודיים.

הפתרון לבעיה זו היה התגייסות המתיישבים לשמירה עצמית על בתיהם. וכך במשך היום עבדו בחקלאות והקימו התיישבות חקלאית לתפארת. בלילות יצאו על סוסיהם לשדות כדי לשמור עליהם מפני גנבים וליסטים למיניהם.

אבי, אברהם ויניק, שהגיע צעיר למושב, הביט בקנאה בשומרים החמושים שיצאו לשמירה בשדות.

שנים חלפו, אבי התבגר והפך מנער צנום לבחור חסון ואתלטי ואט אט למד את רזי השימוש באלה, למד לחימה וקפ"פ (קרב פנים אל פנים) ואפילו בנשק, אקדחים ורובים שהיו נדירים בקרב הישוב היהודי בימים ההם.

בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט בשנת  1936   הוקמה משטרת היישובים העבריים בחסות השלטון הבריטי, כגוף חוקי להגנת היישוביים העבריים מפני התקפות הערבים, כחלק מכוחות הנוטרות. הבריטים נענו בכך לדרישת הסוכנות היהודית, לאפשר שימוש בנשק חוקי כדי להגן על היישוב בימי המאורעות. מתנדבי משטרת היישובים קיבלו את הכינוי "נוטרים" או "גאפירים". המונח גאפיר (Ghaffir) מקורו במילה הערבית ח'פיר (خفير) שפירושה שומר.

בשנת 1939 הצטרף אבי למשטרת היישובים והיה לנוטר. במסגרת תפקידו זה שימש בין השאר כשומר בשדות המושב.

 באחת ממשימות הביטחון השוטף,בשנת 1942, שנת הולדתי, הוזעק אבי לאחד מהשדות היותר מרוחקים מהמושב כיוון שהתקבל דיווח שערבים מתכוונים לגנוב את תנובת השדות במקום.

אבי דהר במהירות על סוסתו "אילנה" (אמא של אדמוני מהספור הקודם) למקום ואמנם ראה מרחוק כי בשדות הירק שליד הכפר הערבי איכסאל ישנה התקהלות, ערבים קוטפים את הירקות ומעמיסים אותם על חמוריהם. כשראו את אבי המתקרב בדהרה, זרקו את הירקות החלו לנוס על נפשם לכיוון איכסאל כשאבא דוהר בעקבותיהם.

ערבי אחד, אשר פיגר מעט מכל הערבים שברחו, הסתובב לפתע לכיוון אבי ושלף לעברו אקדח כשהוא מתכוון להורגו. אבא לא היסס לרגע, סגר את המרחק בינו לבין הערבי המאיים ובקפיצה מסוסתו זינק על הערבי, השכיבו וריתק את ידו האוחזת באקדח אל הקרקע. הערבי המופתע מתעוזתו של היהודי התוקף, עזב את האקדח לרגע  כדי לנסות להדוף את אבי מעליו. בשנייה זו הספיק אבי להתגבר עליו, לכבול אותו בחבל ולאסוף מהאדמה את האקדח  היקר שהיה נדיר בתקופה זו.

את הערבי הביא אבי אחר כבוד למשטרה ואת האקדח לקח אליו כדי שישמשו בתפקידי השמירה.

השנים חלפו. ב-1948 קמה המדינה. אבי התגייס לחטיבת- גולני והשתתף בקרבות החטיבה בגליל-העליון. האקדח נשאר ברשותו והוא קיבל רישיון רשמי לאחזקתו ומאז האקדח נמצא ברשות המשפחה. האקדח כונה בטעות על ידנו "פרבלום" וכל פעם ששמענו את השיר "איפה הן הבחורות ההן" שבין מילותיו היה המשפט:  "הן טמנו בחזה פרבלום"‏‏ הרגשנו שייכות אמיתית להיסטוריה הביטחונית של ארץ ישראל. בערוב ימיו קרא לי אבי והפקיד בידי את כלי הנשק ההיסטורי שהפך להיות הנשק האישי שלי בכל שנותיי בשרותי בחיל- האוויר ולאחריו.

הנני סקרן מטבעי, ולכן רציתי לנסות ולהתחקות על תולדות האקדח. חיפשתי מומחה לנשק ומצאתי יהודי מבוגר המתמצא בנושא שבדק אותו ומצא כי זהו דווקא אקדח מסוג  "מאוזר לוגר" ולא פרבלום כפי שחשבנו, שיוצר בגרמניה בשנת 1937. כיוון שהמקרה של אבי בו הגיע האקדח לידיו אירע במהלך מלחמת העולם השנייה (כאמור בשנת 1942), סביר להניח כי כלי הנשק הוברח או נקנה מהצבא הנאצי בהכנותיו למלחמת העולם השנייה.

אגב, המילה "פרבלום" היא שמה של התחמושת בקוטר 9 מ"מ לאקדחים ולא שם או כינוי לאקדח כפי שחשבנו תמיד.

ושוב נסגר מעגל היסטורי עבורי. זיכרונות ילדותי וגעגועי לאבי שנפטר ב-1992 עולים בי שוב ומתעצמים בכל פעם שאני מחזיק באקדח נוסטלגי ומיוחד זה.

.