|
אותו זמן, לפני קום המדינה ואחרי מלחמת העולם השנייה, היו הרבה מעפילים שניסו להגיע ארצה. כשהגיעו מעפילים, היו מיד מפזרים אותם בין בתי תושבים שונים, וגם אצלנו התארחו כל פעם אנשים שונים, שקראנו להם "דוד כך וכך" או "דודה כך ואחרת" בשמם הפרטי, כמובן. אבל הייתה אחת יחידה ומיוחדת , שלעולם לא נקראה "דודה" וגם לא בשמה הפרטי. היא הייתה גברת וולף, וזהו זה.
אותו זמן התארחה אצלנו בת דודתי מבאר טוביה. באר טוביה של אותם זמנים הייתה מקום פרימיטיבי למדי. בית השימוש היה בירכתי החצר, כמובן, ובלי מים זורמים, כמובן. אפילו המקלחת הייתה בחצר, בתוך צריפון מחולק לשני חדרונים, באחד התפשטת והנחת את המגבת והבגדים הנקיים, והיה מואר בעששית שנתנה אור קלוש, ובאחר התקלחת ע"י משיכה בחבל ואשד מים היה זורם עליך. רצפת אותה מקלחת הייתה עשויה קרשים שרווחים ביניהם, וילדה קטנת רגליים כמוני כמעט תמיד הכניסה את רגלה בין הקרשים למים המלוכלכים שלמטה. אבל זה היה טבעי לאותה תקופה. ברוב הישובים בארץ היו תנאים סניטריים דומים, גם לחלק מהבתים של שכונת בורוכוב המודרניזציה עדיין לא הגיעה, למרות היותה שכונה ותיקה, אם כי המקלחות היו קצת יותר טובות. אבל –
אצלנו בשכונה היה אופה מקצועי, והלחם היה טעים. היה לחם שחור, ולחם לבן, ולשבת הייתה חלה. בבאר טוביה היה לחם שחור גס וחסר טעם כל השבוע, ולשבת האופה התאמץ ואפה לחם לבן שהיה למעשה אפור, ולזה הם קראו חלה.
ועוד דבר היה לנו ה"עירוניים" ולא היה בכפר – סיפון סודה.
לא היה דבר אהוב יותר על בת דודתי מהסודה שזרמה מהסיפון כשלחצו על הידית שלו. כל יום לפני ארוחת הצהריים הייתה שואלת את אמי =בהתנדבות, שימו לב, – "את רוצה שארץ לצרכנייה ואקנה סיפון סודה?",
וכך היה לנו סיפון סודה כל ארוחת צהריים כל עוד בת דודתי התארחה אצלנו.
ליד השולחן ישבה המשפחה המורחבת, ומי שרצה סודה היה צריך להזדרז ולקחת לו לפני שהטוב הזה ייגמר. וכך, בת דודתי הזדרזה להתנפל על הסיפון, לחצה במרץ על הידית, וזרם שופע ניתז אל תוך הכוס, וממנה, בקשת נהדרת ישר אל פרצופה של גברת וולף.
מאז, כל עוד התקיימו סיפונים וסיפולוקסים בארץ, היו מזהירים אצלנו במלים אלה: "רק תיזהר ואל תעשה גברת וולף!"
|