התרנגול הכי הכי

באחד מימי יוני 1951 הגענו למעברת האוהלים בעיר רמלה, כבר למחרת היום למזלנו הטוב החל אבי לעבוד בלילות בהשקיית פרדסים. לאחר מספר ימים מנהל העבודה הערבי נתן לאבי מתנה תרנגול ערבי צעיר מקסים ביופיו.
כעבור יום קיבלנו גם גור כלבת זאב לבנה. שניהם גדלו יחדיו באהבה וככל שגדל התרנגול נהיה יותר מעניין, יותר יפה וגווני נוצותיו נהיו יותר כהים שהאדום שלט בהם ונכחותו התמירה והגאה כבשה את לבבות רואיו.
טענתי כי התרנגול הזה חכם במיוחד והוא מבין את אשר אנו עושים. זאת כמובן פירשו המבוגרים כאהבה יתרה של ילד לבעלי חיים. התרנגול נהג לעמוד הכי גבוה על קודקודו של אוהלינו ההודי להניע את ראשו לשמאל ולימין ולצפות איך אני רץ, קופץ ומאמן את הכלבה בקפיצות לגובה ומגביה מדי פעם את החבל יותר ויותר גבוה. התרנגול גם מגלה סימני שמחה בנפנפו בכנפיו כאשר הכלבה תופסת בשנייה תוך ניתור באוויר בול עץ שזרקתיו לרחוק.
לעיתים היה חש לעזרתה של כלבתנו במלחמתה התמידית בכלבת השכנים ששנאתי אותה בשל כך, תמיד הָגֶבֵר שלנו גובר על כלבת השכנים ומניסה מחצרנו כי היא לא שייכת למשפחה.
כלבתנו תמיד נקייה ומבריקה אהבה לישון למרגלותיי ולאכול עימי שקדים וגלידה. היא מאוד חרוצה וממושמעת. ממרחקים עצומים שומעת ומזהה את שריקתי ורצה שמחה לקראתי. ואוי ואוי לייצור שיעיז להתעמת עימי בנכחותה
חרף הצפיפות, התארח באוהלינו למספר חודשים, ראובן, אחיו הג'ינג'י של גיסי ממעברת רמת השרון, (שלימים הפך לראש המועצה במקום). אבא לארבעה ילדים, הוא עבד בפרדס עם אבי כל יום משעה שש בבוקר עד שש בערב ואבי המשיך משש לפנות בערב עד אור הבוקר.
כל בוקר בשעה חמש בדיוק התרנגול חודר לאוהל, עולה על מיטתה של אימי, מנקר ברגלה כדי להעירה שתכין ארוחת הבוקר וצידה לאורח. אמי הפסיקה לכוון את השעון המעורר כיוון שסמכה על דייקנותו ואחריותו של התרנגול החרוץ.
עם ערב, בשובו של ראובן מהעבודה, אימי מכינה ארוחת ערב והוא בתמורה נהנה להפסיקה לאתנחתה מעבודות הבית השוטפות, להושיבה לידו ולפנקה בפלחי תפוזי שמוטי ענקיים ומתוקים שקטפם וקלפם במו ידיו. הפינוקים הקטנים ותשומת לב מען אלה, נתנו לו ולכל בני המשפחה הבעת רחשי כבוד, הערצה והערכה לאהבתה ולשרותה המסור של אימא.
יומיים לפני יום כיפור אחי הגדול שידע ואהב לאכול טוב אמר: "הגיעה העת ליהנות מבשרו הטרי של התרנגול לפני שיזדקן ובשרו יתקשה.
 
אימי שלא נוהגת לומר לא, לוקחת למחרת על הבוקר את התרנגול לשוחט. כל הדרך איליו מלטפת אותו ובוכה.  כולם חשים באבלה הנורא של אימא, שנמשך מספר ימים.
מאז למשך שנתיים לא בא בשר עוף לפיה.
 
למחרת בצהריים ערב יום כיפור הודיעו לי ילדי השכנים כי הכלבה שלי נדרסה. הולכים אני, השכן וכלבתו, בעומדנו סביב הגווייה, מבחין אני בדמעה אחת זולגת מעיני כלבת השכן.
המבוגרים דוחים את טענותיי, באומרם: "לכלבים אין דמעות. פשוט, הילד מדמיין לו".
 
מאותו יום אני מיודד ומאוהב בכלבתם החמודה של שכנינו, ומרבה לטייל ולשחק עימה.