|
אחי הביא לי גור כלב במתנה ליום ההולדת העשירי שלי. הגור היה שחור כלילה, וקראתי לו אופל. ואופל גדל, וגדל, ואחר כך גדל עוד. עד שהיה לכלב הגדול ביותר – והשחור ביותר – שנראה אי פעם בשכונה.
הכלב נלווה אלי לכל מקום שהלכתי. מעולם לא היה צריך לקשור אותו ברצועה, כי היה לידי, ואם התרחק, היה בא מיד כשקראתי לו. בשעות אחר הצהריים היה הולך אתי ל"עיגול" – מקום המפגש והמשחקים של ילדי השכונה, ומצטרף למשחקים. בעקר הצטיין ב"תופסת".
אותו זמן, בעמקי תקופת הצנע, כמעט כל אנשי השכונה הפעילו משקי עזר ברמה זו או אחרת, וכמעט לכולם היו תרנגולות.
כל השכונה חיבבה את אופל, מלבד שכנתנו, שהייתה זקנה אלמנה, ואיתה גרה גם משפחתה של בתה. הנכדה הבכורה של אותה זקנה הייתה חברתי.
השכנה הייתה מתלוננת על אופל, שהוא מפחיד את התרנגולות שלה עד שהפסיקו להטיל ביצים, וחוץ מזה הוא בודאי אחראי להעלמות של תרנגולת מפעם לפעם.
אני הגנתי על אופל בחירוף נפש, ואיש מעולם לא תפס אותו בשעת מעשה, והעניין נשאר תלוי ועומד.
אותו זמן הביאה השכנה תרנגול הודו לחצר. התרנגול הודו הזה היה מפלצת אמיתית. הוא היה רודף אחרינו ומתנפל עלינו אם רק העזנו לעבור בחצר. אם רציתי לבקר אצל חברתי, הייתי מתחבאת מאחורי השיח בכניסה, ומציצה בזהירות לראות היכן התרנגול ומה הוא עושה, וכשהבחנתי שהשטח פנוי הייתי פורצת בריצה עד שהגעתי לביטחון הבית (לא תמיד הצלחתי. הנ"ל ידע גם להציב מארבים).התרנגול הזה שיפר מאד את הישגי בריצה.אבל המסכנה האמיתית הייתה חברתי: היא נאלצה לעבור את נתיב הייסורים לפחות פעמיים ביום – אל, ומבית הספר. אחרי הצהריים הייתה מסתגרת בבית רוב הזמן – דבר ששיפר מאד את הישגיה בלימודים – ורק לעתים רחוקות העזה לצאת ולהצטרף אלינו בעיגול.
והנה, יום אחד, שמענו מהומה רבתי. כולנו מיהרנו החוצה – והפעם אי אפשר היה להכחיש. זה היה אופל, בקרב איתנים עם התרנגול הודו, שהחזיר בגבורה מלחמה שערה. עד שהגענו, כבר תם הכול ואופל עמד מעל הגוויה כשרגליו הקדמיות דורכות עליה והוא מוכן להתחיל בכירה. והשכנה בוכה ומקוננת: "תרנגול ההודו שלי, תרנגול ההודו שלי, אני פיטמתי אותו לארוחת הסדר, הזמנתי את כל המשפחה, ומה אני אעשה עכשיו? תרנגול ההודו היפה שלי! ארוחת הסדר היפה שלי!"
סוף דבר היה שאבי הבטיח לקנות לשכנה ולכל אורחיה את ארוחת הסדר שלהם, אופל גוייס למשטרה, וחברתי שוחררה ממעצר הבית שלה, ומיד ירדו הישגיה הלימודיים.
|