|
החוזה מלובלין היה כידוע חסיד גדול ויום אחד הגיע לבית הכנסת שלו מתנגד, הזמן הוא זמן של ראש השנה. נכנס המתנגד לבית הכנסת ורואה את כל החסידים רוקדים, שמחים. פונה המתנגד לחוזה מלובלין ואומר לו: כל מה ששמעתי עד עצם היום הזה, על החסידים חשבתי שזה לשון הרע. אומר לו החוזה מלובלין – וכי מה רע בזה? אומר לו המתנגד – אני יודע שאנחנו צריכים להיות עצובים מפני שגזר הדין עומד להחתם וכל הספרים פתוחים בעולם הבא ואנחנו נגזרים לחיים ולמוות וכאן חסידיך רוקדים.
אומר לו החוזה מלובלין – שב! מכסה לו את עיניו ומעביר אותו לעולם הבא. רואה המתנגד את כל הספרים פתוחים ורואה בתוך הספרים הפתוחים חתימות של כל החסידים שרוקדים בבית הכנסת. מחזיר אותו החוזה מלובלין אל החיים האלה, אל בית הכנסת.
אומר לו המתנגד – ראה, כיצד הם יודעים? כיצד הם יודעים מה חתום להם למעלה?
אומר לו החוזה מלובלין - והרי הם מרגישים.
- אם כך, זה שאני כל כך עצוב הוא אומר המתנגד, זה אומר שאני לא בודאי חתום בספר החיים לא ראיתי את שמי שם. אנא עשה החוזה מלובלין שאני אוכל גם להצטרף ולרקוד.
- אמר לו החוזה מלובלין – זה תלוי בך. הרי לך שתי אפשרויות: ספר החיים וספר המוות. אתה רוצה לחיות, אתה רוצה לשמוח, קום ורקוד.
קם המתנגד והפך לאחד החסידים הידועים וזה סוף הסיפור.
הסיפור לקוח מספרו של הרב שלמה קרליבך על ראש השנה, יום כיפור וסוכות. ספר בשם 'לב השמים'
|