שלום לכם כאן יהודה עצבה בימים אלה של חשבון הנפש, אני רוצה להביא מעט מהרהורי לבי בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. מלחמת יום הכיפורים החלה ביום הכיפורים, שבת, ה-6 באוקטובר 1973, שעה 14:00, במפתיע, בשתי התקפות רבות עוצמה: הסורים ברמת הגולן והמצרים בחצי-האי סיני. מאז עבורי ועבור רבים אחרים יום הכיפורים קיבל משמעות עמוקה ביותר. שוב אין זה אירוע הסטורי אלא יש כאן חיבור בין העבר הרחוק של עמנו לימים אלה. אויבנו החליטו לנצל את היום הקדוש ביותר לנו כשאנו מסתופפים בבתי הכנסת בצום ומתפללים לפני הקדוש ברוך הוא ומבקשים סליחה ומחילה, דווקא ביום הזה החליטו לתקוף אותנו. לעולם לא אשכח את ההרגשה הנוראה כשקומנדקרים וג'יפים צבאיים נסעו באמצע היום הקדוש והוציאו מתפללים על טליתותיהם מבתי הכנסת והסיעו אותם לחזית. באותם ימים ההרגשה הייתה קשה מנשוא. הייתי איש מילואים באותה מלחמה שנכפתה עלינו. במלחמה זו ירדה עלי התובנה שאכן עם אחד אנחנו וגורל אחד לנו לכולנו.בלי הבדל לאיזה זרם אתה שייך. בקיבוץ אחד בית השיטה נפלו 11 מבניו. מכה קשה בכל קנה מידה.אגב עד מלחמת יום הכיפורים יום הכיפורים היה זה כמעט יום רגיל לחברי הקיבוץ. יאיר רוזנבלום הלחין את הפיוט ונתנה תוקף וחנוך אלבק הירושלמי שר את הפיוט בקולו המרטיט. וכעת מרבית חברי הקיבוץ צמים. באה מלחמת יום הכיפורים וטרפה את הקלפים. משמעות יום הכיפורים קיבלה מציאות חדשה של חיבור בין הציונות והיהדות. כשהן כרוכות זו בזו בגורל משותף ואם תשאלו אותי כמי שהיה חייל מילואים במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים עלינו להבין כי גורל אחד לכולנו - אנשים אחים אנחנו עם אחד – ארץ אחת ותורה אחת. ובסיסה כמה פשוט, כמה פשוט, אנחנו משננים יום ולילה - ואהבת לרעך כמוך. נשתדל גם לקיים זאת.