ציורי חול לפסח
בפסח 2008 הוזמנתי להציג מיצג בפסטיבל הבוץ במוזיאון הפעיל בעין יעל בירושלים. ציירתי ציורים בחול, ציירתי לרוח, כי מדי יום החול עף והציור הועם. מדי בוקר גרפתי את האדמה בכדי לצייר ציור חדש. לא ידעתי שהציורים יולידו סיפור. בציור נצמדתי לתכנים של החג. ביום הראשון ציירתי גביע גדול. גביע אליהו. עיטרתי אותו בכתר ובעין וסיפרתי לקהל הצופים, מדרש חדש. שבפסח, הגביע לא רק מסמל את אליהו הנביא, אלא גם את גביע השפע הנמצא בליבו של כל אחד מאיתנו. אם נתבונן בעין המעטרת אותו נראה דרכה את העין הפנימית של הדמיון. נדמה במדויק חזון חדש, או ברכה לעצמנו ואליהו הנביא כבר יעזור לגביע להתמלא ולהישאר מלא. אין צורך עוד לרמות ילדים ואחרי לכתם לישון לשתות את היין שבכוס הגדולה.
אין צורך להציג אותה בפניהם בבוקר, ריקה. מהיום כדאי להשאיר אותה מלאה בכדי שיתרגלו לראות את כוס השפע שבליבם מלאה בברכה. כך הבאתי ליהודים המבקרים בעין יעל, מדרש ציור. לא המצאתי זאת. הבודהיסטים בטיבט מציירים תפילות לרוח. הם מאמינים שכאשר הדימוי עף ונספג באדמה הוא נקלט ביקום. למחרת לא התחשק לי לצייר את אותו הציור.
כמו בני אדם, היקום לא צריך שיחזרו פעמים על אותו דבר בכדי להבין. רציתי ללכת קדימה עם הזמן ביום חדש. יום קודם, ציירתי גביע אחד, היום, החלטתי, אצייר שני גביעים, אבל רציתי שישתקף בהם ים סוף. ציירתי גלים ירוקים לרוחב הציור וצורת הגביעים פערה בהם שער. זה שער לעבור בו, אמרתי לקהל הצופים החדש שלי, שכן בכל יום באו למקום מבקרים חדשים שלא ידעו מה שציירתי יום קודם.
בציור החדש ציירתי את העין בתחתית השער ובראשו שמתי כתר. תראו, אמרתי להם, מי שעובר בין שני הגביעים ורואה את השער לחזון שלו מוצא בסופו של דבר מלכות. שלא כמו ביום הראשון, לא הסתפקו בעלי המקום בציור אחד ליום, עד שסיימתי את הציור הראשון העמידו, מארגני הפסטיבל, עוד ארגז חול אחד לצייר בו עוד ציור ליום. שיהיו שני ציורים ליום. היה חם, המוח שלי היה ריק מתוכן.
חשבתי לעצמי מה לצייר? מה לצייר? שפע! הרי אני מדברת פה על שפע. מהו סמל השפע? עץ. עץ עם רימונים. אם כך אצייר איך הגביע של אליהו מצמיח עץ של שפע רימונים. התחלתי לצייר עץ. ואז שמעתי את אחד הצופים אומר לאשתו, ששאלה למה יש שני גביעים: שהאחד הוא גביע אליהו והשני גביע מרים.
ככה זה אצל היהודים החדשים. המילים שלו הדהדו במוחי הריק מרוב חום השמש ומיד אחרי המילים שלו הידהדו במוחי עוד מילים: 'ככה זה אצל היהודים החדשים'? 'ככה זה אצל הבודהיסטים'. אצל היהודים הישנים העולם לא נברא מדימוי. בבראשית פרק א' יש הרבה 'ויאמר' - 'ויהי'. העולם נברא באמירה. אם כך חשבתי לעצמי אצייר לא עץ של רימונים, אלא עץ של אותיות. סיימתי את העץ ונולד המשך לסיפור.
חציתם את ים סוף בין הגביע של אליהו לגביע של מרים? הגעתם אל הכתר? עכשיו שאתם במלכות, מצמיח הגביע של אליהו עץ של אותיות. כי לנו היהודים לא די בכוח המדמה אנחנו בוראים את העולם בדיבור. אתם עומדים נוכח העץ ובוחרים את האותיות שיצטרפו לתפילה ולברכה.
קבוצת ילדים אהבה את הסיפור שלי. סובבו את ציור העץ והחלו לחפש את אותיות שמם הפרטי. כולם מצאו. אני הסתכלתי על עשרים ושניים הענפים ועל עשרים ושתיים האותיות שהלכו לאיבוד ברקע החולי הצהוב. כל כך מעט אותיות מספיקות לשמות של מיליארדים של אנשים בעולם? כל כך מעט אותיות וכל כך הרבה שמות? והעץ הזה זוכר את כולם וכל מי שמחפש את שמו זוכה ממנו לברכה?
כל הכבוד לאליהו. זה היה סוף יפה לסיפור. אבל נותרו לי עוד שלושה מיצגים, שלושה ימים. מה אצייר למחרת. למחרת ידעתי, שלא אוכל להתעלות עוד ולהמשיך את הסיפור. הרי הגיע לסיום. מזל שבכל יום בא קהל חדש. החלטתי לצייר למחרת את הציור הכי שבלוני של פסח. קריעת ים סוף. כשציירתי את עמודי המים משני צידי השביל לעבור בו, הפכו הגלים לכנפיים של פרפר והציור המשיך עבורי את הסיפור.
ביום השלישי של חול המועד הבנתי שכאשר אדם מחליט לצלוח יום אחד בחיים כקריעת ים סוף, הוא מוצא לעצמו שביל של זהב, הגלים הופכים לכנפיים וכשאדם מתחיל לעוף, אין לו עוד צורך בתווך של אליהו הנביא. הוא בעצמו עף אל הגן הקסום לקטוף לעצמו אותיות לתפילה וברכה להמשך הדרך.
הערות: נורית שני מספרת את הסיפור הזה ואחרים במופעי סיפור ברחבי הארץ.
|