|
הייתה לנו דודה במשפחה, שמה היה רחמה, הדודה הזאת הייתה זקנה מאוד, ותמיד הייתה מקושטת ומתייפה בתכשיטי הזהב הרבים שלה, לכל מקום שהגיעה משכה את תשומת הלב בעושר האדיר ובכמות המדהימה של תכשיטי הזהב שנהגה לקשט בהם את עצמה, צמידי הידיים היו עשויים משבצות זהב גדולות מן הסוג של תכשיטי הזהב העתיקים שעברו במסורת מדור לדור, מחרוזות הפנינים שעיטרו את חזה היו מבהיקים ומאירים כיהלומים.
בנות המשפחה הענפה שהייתה ענייה ערגו בסתר לזכות בבוא העת בחלק ולו הקטן ביותר מהאוצר שנהגה הזקנה להעמיס על גופה.
יותר מכל נשאו עיניהם לארגז העץ הקטן שהיה שמור מכל משמר מתחת למיטתה. השמועות הלכו מפה לאוזן כי שם מסתירה הדודה רחמה את אוצרות הקורח שלה שקיבלה עוד בהיותה ילדה מאבות המשפחה העתיקים.
כך הלכה הזקנה וניקרה עיניהם של רבים ברובע היהודי העתיק במלאח שבמרוקו.
השנים עברו והדודה כבר עברה את גיל הגבורות, חלק מבניה כבר עבר לעולם שכולו טוב ואילו היא משהבחינה במבטים שסבבו אותה קבעה חד משמעית " מה נרוח חיטא נשוף אליהו הנביא", כלומר "לא אלך עד שלא אראה את אליהו הנביא" כך עברו השנים ושמו לאל את כל התכניות והחלומות של בני המשפחה הרבים לזכות בתכשיטי הזקנה ובאוצר החבוי מתחת למיטתה ולפתור אחת ולתמיד את הבעיות הכלכליות שהיו רבות מאוד, למשל סכום כסף היה מאפשר לנכד מסעוד לרכוש מיטה לתינוק שזה עתה נולד, הבת מרסדס תוכל סוף סוף לחתן את בנה ותאפשר לו להציע נדוניה מכובדת לבחירת לבו, בני הבנים תכננו לרכוש אדמות ולקנות בתים וכך הלכו והאמירו החלומות שיוכלו להגשים בעזרת אוצרה של הזקנה. ואילו היא נשארה בשלה " מה נרוח חיטא נשוף אליהו הנביא". ( לא אלך עד שלא יבוא אליהו הנביא )
השנים עברו וכבר הגיעה לגיל המאה, הבת מרסדס הבינה כי אם לא תעשה מעשה, עלולה אף היא לאבד את הזכות לזכות בחייה בירושה של הדודה.
לילה אחד קמה ממיטתה לבשה גלביה לבנה שקנתה מחנותו של השכן הערבי, לפניה הדביקה זקן לבן עשוי כולו אגד צמר גפן ענקי, אחזה בידה נר דולק ובחשכה התקרב למיטתה של הדודה לולווה ניערה אותה וקראה לה בלחש בקול לא לה, "רחמה, רחמה".
"ירחם השם", קפצה הזקנה בבהלה ממיטתה ומתוך אור הנר המרצד בחשכה התבוננה בדמות שלפניה ושאלה בחרדה "מן אנת", מי אתה?
" אליהו הנביא, אליהו הנביא", קבעה מרסדס בקול מתכתי.
יודעי דבר מספרים כי בו ברגע החזירה הזקנה נשמתה לבוראה וחיוך של אושר על פניה.
כבר למחרת נקברה על פי כל כללי הטכס ולאחר השבעה ותום שלושים ימי האבל מיד לאחר גילוי המצבה אצו בני המשפחה מכל העברים לחדרה הקטן של רחמה לפתוח את אוצרה וכמובן להגשים את חלומם.
הארגז נשלף בקלות החוצה והעיניים היו מרותקות אל מרסדס שאחזה בידית ושיחררה את הסגר וכך אט אט הרימה את מכסה הארגז ועיני כולם כלות.
לתדהמת כולם נתגלה הארגז ריק לחלוטין מלבד כמה פיסות נייר ישן לא היה בו כלום, מבין הניירות בלט גליל ניר מקופל וסגור, ביאוש רב אחזה מרסדס בגליל ופתחה אותו והנה נתגלה לעיני כל כתב יד עילג, בקושי קריא שאמר פחות או יותר כך, " אליהו הנביא היקר, מתי שתבוא אחכה לך וכאשר תבוא תדע לך כי אני רחמה בת משפחת אזולאי אחכה לך לבושה ומקושטת לכבודך בכבוד הגדול ביותר הראוי לך ואהיה יפה ומקושטת רק לכבודך".
אכן רק אז הבינו בני המשפחה את גודל אמונתה של הדודה וידעו כי כל מעשיה היו לא על מנת לפאר את עצמה אלא על מנת לכבד את אליהו הנביא.
כל הזכויות שמורות על כל המשתמע מכך.
|