|
היום בעידן הטלבזיה וכל תחרויות הזמר והשירה למיניהם אני נזכר בגעגוע בימי שירת הבקשות בבית הכנסת עדס בילדותי. למה בימים אלה שלפני הפסח, כי שירת הבקשות התחילה כבר אחרי חג הסוכות ומכיון ששבת הייתה גם מתחילה מוקדם, אז זקני העדה האורפלית שלנו החליטו להתחיל בשירת הבקשות כבר מוקדם בבוקר ולהמשיך בתפילת שחרית של שבת כרגיל.
ההצגה הגדולה התחילה ב'שבת הגדול' האמת לפי העברית התקנית היה צריך לומר השבת הגדולה. אמה מה אני חושב שאמרו 'הדבת הגדול' בגלל שב'שבת הגדול' היה צריך לדבר על הבא עלינו לטובה
הרב שלנו הרב ישעיהו שומר זצ"ל היה תמיד מדבר בשבחה של יציאת מצריים ועלייה לארץ הקודש, על כל הייסורים שעברו בני ישראל במדבר, על ארבעים השנה שנדדו, על משה רבנו על מה לא. אחר כך כל הסיפור היה מחכה לנו עם בערב פסח כשקראנו יחד את ההגדה. כולנו כבר הכרנו את הסיפור ואת הגיבורים של הסיפור. דבר אחד לא הבנתי עד היום וזה למה משה רבנו שהיה המנהיג של כולם ופתר לנו את כל הבעיות לא מזכירים אותו בהגדה, אפילו לא במילה אחת טובה. אבל לא שאלתי כי הבנתי שיש דברים שלא שואלים.
היה והרב הייה מדבר תמיד בשבחה של יציאת מצרים הרב היקר שלנו ישעיה שומר ז׳צל היה אהוב הבריות.
עכשיו אני צריך להזכיר שהיינו הולכים לישון מוקדם כדי לקום מוקדם בבוקר. היום כשאני כבר גדול אני מבין שמה שמשך גם את זקני העדה שלי לקום מוקדם לשירת הבקשות היה 'התדלוק' היינו שרים שירי בקשות ותוך כדי הזקנים היו לוגמים כוסית ערק ואו כוסית קוניאק מדיצינל או מערבבים מזה ומזה. איזה קולות ואיזו שירה.
זו הייתה חפלה במיטבה, שירה, שתייה ואוכל. במטבח שצמוד לבית הכנסת. שולחן עמוס במטעמים ושתיה חריפה מעין בופה שירות עצמי.
מכובדי העדה, והמבוססים מעט כלכלית זכו לשירות אישי וצמוד. היה להם מלצר אישי שדאג לפנק אותם.
המלצר היה מגניב להם פינוקים ושתייה והם ידעו לצ'פר אותו באופן סולידי ירושלמי מאוד.
על כל החפלה הזו של שירה שתייה ותפילה היה אחראי הרס"ר שלנו שהיה הראיס. קראו אותו אברהם עבאדן. אנחנו עשינו לו כבוד גדול וגם קצת פחדנו ממנו כי היה לו שפם ענק כמו השפם של רס"ר חזי בצה"ל. הוא דאג שהכל יהיה מכובד ושאף אחד לא יעשה מסכרה ( שטויות ).
על השירה ניצחו שני מנהלים מוסיקליים: שלמה ברסקה ז׳ל. יקיר העדה חנוט בחליפות עם מגבעת ואליהונה ז׳ל (סבא של שי ממפגש השייך) שהייה חתיך בנלאומי גבר מרשים שדאג שאפילו שהקסקט שחבש יהיה תואם מאותו בד לחליפה שלבש. לרוב אלה היו חליפות עם פסים.
הם הכירו כל מאקם, דקדקו בכל אות ומילה. וניצחו ביד רמה השירה. קבעו מי מתחיל, באיזה מקאם ואיזה תו. היה סדר והייתה משמעת ברזל.
עוד לא קם הגבר שיעז לשיר מבלי שאליהונה יאשר בהנהון ראש. זה בערך דומה לשחקן כדורגל שיושב על הספסל ומחכה להוראות מהמאמן לעלות למגרש.
מיותר לציין שהייתה אפלייה בחלוקת הקטעים של הבקשות. לרוב נתנו לשיר למקורבים משפחה או שהיו מוכשרים. מספיק לאליהונה לפסול מישהו שלא קנה אצלו במהלך השבוע כרטיס פייס. (לאליהונה היה דוכן פייס בדווידקה) והפסיד את הזכות לקחת חלק בשירת סולו.
וכך כל שבוע המחזה היה חוזר על עצמו. מי שקנה אצלו כרטיס פיס בדוכן זכה להעדפה.
ג׳דו משה אסלאן לוי ז׳ל סבא שלי מצד אימי( היה אלמן) והיה מתלונן סידרתי אצל אמא שלי.
בכל שבת אחרי התפילה הייה מצטרף אלינו לחמין ואומר לה: עוד פעם לא נתנו לי לשיר את הקטע שלי. דברי עם אליהונה את קונה אצלו כרטיס מפעל הפיס כל שבוע.
שיא אירוע הבקשות הגיע סמוך ל 'שבת הגדול' כל שכונת נחלאות דרוכים למשתה של 'שבת הגדול' גם חג האביב מתקרב ויהיה אחלה אוכל ושתייה. מעין מסיבת סיום של החורף.
וואלה אמא הלכה לדוכן של הפיס ואמרה לאליהונה: תן לאבא שלי מידי פעם קטע. אמר לה: עלא עיני רק שלפני שירצה לשיר ישמיע קול מהגרון עעעעההה ואני אדע איזה קטע מתאים לו. וכך הייה כל פעם רצה קטע עשה עעעעעהה וואללה קיבל.
החבר של ג׳דו (עזרא שמו) שאין לו מושג וחצי מושג במקאמים, קלט את התרגיל עם העעעעעהה ורצה לשיר איך שג׳דו רצה להתחיל עזרא החל עם קולו הצרוד לשיר והחל להשתעל נתנו לו מכות על הגב. ומישהו מהמתפללים צעק תביאו מים תביאו לעזרא מים.
כל המתפללים צעקו איזה מים 'כונא יכנאו' (שיחנק) למה שר בכלל ?
השבית לנו את השמחה של סיום החורף. סיום הבקשות. וסיום החמץ בבתים.
היום כשאני נזכר בעולם הזה של בית הכנסת בילדותי, אני כבר מבין שהכל חלף, אבל מה שחי בתוכי אלו המנגינות והפיוטים שיוצאים מתוכי וממלאים אותי הנאה, שמחה וכוח מול כל בעיות החיים בימינו אלה.
· הערה: אמירת שירת הבקשות קודם עלות השחר בכמה שבתות בחורף היא מנהג קדום בקרב יהודי ספרד והמזרח.
|