|
אציין כי גרתי במושב ניצני עוז והיה לנו משק של פרות בעיקר ועוד קצת עופות וירקות.
מפורים היה מתחיל אבא שלי להזכיר שהנה צריך להתחיל את ההכנות לחג הפסח. גם בבית וגם ברפת. הפרות מפורים כבר קבלו אוכל כשר, תערובת עם חתיכות קטנות של חרובים, כדי שמהלך החודש חלבן "יתנקה" מחמץ ואת מכון החליבה, הכדים ולימים מיכל החלב, היינו מקרצפים ומכשירים וכמובן לא מעיזים להתקרב עם חמץ לתחום הרפת.
בבית ההכנות היו הרבה יותר מסובכות. את הקירות בבית היינו משפשפים בנייר זכוכית מלמעלה עד למטה. שוטפים עם צינור מים ומנקים את כל אבק השפשופים וכשהיה מתייבש היינו צובעים. הצביעה מעולם לא הייתה של צבע אחד. תמיד עם דקורציות באמצעים מאד פשוטים, כמו אחרי צביעה כללית, התזה של צבע עם מברשת גדולה. או סימונים בחוט צבוע וצביעה של צורות הנדסיות וכמובן גם החלונות והדלתות זכו למנת צבע שמן מכובדת.
כשסיימנו את צביעת הבית, יצאנו לחצר. שם חיכו לנו מזרונים וכריות שהיו ממולאים בצמר כבשים, שהובא עוד ממרוקו וכל שנה רוקנו את המזרנים והכריות, אווררנו את הצמר, מדי כמה שנים גם כבסנו אותו. אימי הייתה תופרת "שקים" מבד מיוחד למזרנים והכריות. אנחנו היינו ממלאים ואבי בחוט ומחט מיוחדים היה הופך את ה"שקים" הממולאים למזרנים וכריות.
כמובן שלא פסחנו על נקיון הבית והגינה וכבר שבוע לפני פסח החמץ היה רק במטבח וגם רק מסביב לשולחן. לפני כל כניסה לחדרים, אבי היה מנער אותנו שוב ושוב, שלא יכנס, חס וחלילה, חמץ לתחום הכשר. כל יום צמצמו לנו את תחום החמץ עד שיומיים לפני פסח, כבר אכלנו בחוץ לגמרי.
בערב לפני ליל הסדר, לזכר קורבן הפסח, היינו אוכלים בשר צלוי על האש. בסיום הערב, אבי היה לוקח כבד וכמה פרוסות לחם ומחלק לשבע. כל חתיכת כבד וחתיכת לחם ביחד זכו לעטיפה מעיתון ויחד פזרנו אותם בבית ואחר כך עם נר היינו מוציאים אותם ועושים בעור חמץ למחרת בבקר. לעיתים היינו שוכחים היכן הטמנו חתיכה אחת ואז הסטריה גדולה, עד שמצאנו אותה, שמא יהיה לנו חמץ במהלך החג.
לליל הסדר היינו מגיעים עייפים מאד, אבל אין הרגשה המשתווה להרגשת ההתחדשות והנקיון אליה היינו מגיעים בערב קריאת ההגדה.
|