|
בימים שארץ ישראל הייתה קטנה וכולנו נשארנו בבית הכוונה בארץ, פסח היה פסח. מה זאת אומרת. היה משהו באוויר שנשאר עד היום בשכונות בעיקר במאה שערים.
אני זוכר כילד את המהפכה שהייתה בבית. חודש לפני פסח כבר התחלתי לשמוע את המילים כשר לא כשר,. בבית החלה התרוצצות גדולה, פקודות והוראות עפו באוויר. קניית חומרי ניקוי מברשות, דליים מטאטא חדש ולאט לאט, כמו צו מגבוה התחילה המלחמה, מלחמת הנקיון. לא הייתה פינה בבית שלא טופלה. כל הפינות האפילות שלא זכו לראות אור נחשפו מורקו וצוחצחו. המיטות בחוץ, מיטות הברזל, היינו מדליקים את הפרימוס ושורפים את כל הפשפשים וכדי להיות בטוחים שהמיטה נקיה היינו שופכים נפט בפינות שלה. אחר כך המזרונים זה היה טכס עצום. היו מה שנקרא "מנפצי" הצמר. אלה היו באים הבייתה מתיישבים ישיבה מזרחית באמצע הסלון ולכל אחד הייתה מין קשת עץ גדולה ומעליה מתוח מיתר והם היו פורמים את כל מזרוני הבית ומנפצים אותם ואחר כך תופרים אותם מחדש. מי שהיה נקלע במקרה הבייתה היה חושב שפרץ פוגרום כי כל האוויר היה מלא באניצי צמר. בחוץ היה עובר ערבי וצועק בספניולית " ארינה, ארינה" כלומר חול להברקת כלי הנחושת. לבית כבר היו אזורים שאסור היה להתקרב. את הפנלים היו משפשפים בעזרת הפורצ'יה. כף אשפה נקרא פורצ'נה הייתה מין שפה כזאת של שבט נידח.
המתח והשמירה שחס וחלילה לא ייכנס חמץ הבייתה מתבטא בסיפורו של מספר הסיפורים הייחודי יוסל ברשטיין המנוח שסיפר כי פעם בערב פסח ראה תרנגולות שגרבו גרביים לרגליהן מחשש שמא יכניסו חס וחלילה חמץ הבייתה.
יומיים שלושה לפני הסדר, היה מתח באוויר לאכול היינו אוכלים בחוץ על איזה ארגז. כל דבר נבדק בשבע עיניים שמא חס וחלילה יכנס חמץ הבייתה. המחמירים היו עוטפים את רגלי התרנגולות שלהם בגרבי ניילון ובערב הפסח היו מורידים להם. כשהגיעו חבילות המצות הבייתה הם הונחו כבר באיזור הכשר. לאט לאט "כבש" השטח הכשר את כל הבית וכשירדו "הכלים המיוחדים לפסח שאוחסנו במקום מסתור כל השנה ידענו שהחג מתחיל. הריח של שריפת החמץ והגעלת הכלים במים רותחים בישרו את נצחונונו הגדול במערכה הזאת לקראת האירוע המשפחתי הגדול שחזר מדי שנה.
|