גלגולה של מצה מגיטו וורשה לירושלים

כשבאתי להתיישב ברובע היהודי בעיר העתיקה בשנות השמונים, ראיתי דבר מזעזע בחג הפסח. כשבא קיבוצניק תמים לרובע היהודי היה נכנס, מריח את ריח הבייגלה משתי המאפיות הערביות שהיו בכניסה לרובע, מיד היה קונה לעצמו ביייגלה באורך של חצי מטר עם זעתר ונוגס ממנו בדרך עד שמגיע לכותל.

 

מדובר על חג הפסח. אמרתי - איך ייתכן דבר כזה, שיאכלו חמץ בעיר העתיקה בפסח. אז חבר של אבי מר דוב שילנסקי הכין את "חוק החמץ" שקבע – היכן שיש רוב יהודי אסור למכור חמץ. קפצתי על העניין הזה וכתבנו כמה מכתבים לתדי קולק ובקשנו בשם תושבי הרובע שהמאפיות האלה תסגרנה בפסח, זה פוגע בנו. אנחנו לא רוצים לראות חמץ אצלנו בפסח, רוצים שהרובע היהודי יהיה כשר בפסח.

 

תדי קולק מאוד התרגז ואמר – מה זה? הרוב בעיר העתיקה הם ערבים. תדי קולק שהיה אבי הרובעים, פתאום מתעלם מכל העניין. הרב נבנצאל היה בראש עצומה למען העניין. אני זוכר גם שנכתב מאמר מערכת בעיתון הארץ באותה תקופה האומר שירושלים לא תהיה בני ברק. הרב נבנצאל מאוד נפגע - הרי ירושלים יותר קדושה מבני ברק, איך בכלל משווים.

לאור המצב,  קיבלתי תרומה כמה מאות חבילות של מצות. לקחנו שקית נייר ולכל שקית הכנסנו שלוש מצות ומשקה 'טרופית' ומאמר על חג הפסח, הושבתי ליד שתי המאפיות בן אדם מאוד נחמד קראו לו שמעון מלמד, יהודי מרוקאי שורשי,והוא ישב וחילק את המצות לכל באי הרובע, ממש בכניסה ממול מאפיות החמץ. כך קרה שיהודי רעב נכנס בפסח לרובע, קיבל בברכה את המצות וכמובן שהתבייש לקנות חמץ.

 

אני זוכר שהמועצה הדתית הביאה לי שלוש מאות קילו של מצות חמות ישר מהמאפייה. כשהכנסתי את המצות לדירה של שמעון מלמד מהחלון התרגשתי מאוד ואמרתי לעצמי – איך זה שהקדוש ברוך הוא נתן לי זכות לחלק מצות בירושלים להציל יהודים מ'כרת', לי לנכדו של ר' שמואל משה הולצברג מגיטו וורשה השם ייקום דמו.

נזכרתי בסיפור של אבא שלי, שסיפר לי על הסבא שלי השם ייקום דמו. ממש לפני חיסול מרד גיטו ורשה, נשארו רק אלה שהיו בבונקרים, אז סבא שלי הלך ופרט את הנכסים האחרונים שהיו לו בשביל להשיג שלוש מצות לקיום הפסח האחרון בחייו. הוא הלך עם חצי זקן, קשר מטפחת לפניו שלא יגלו שיש לו חצי זקן. ( הנאצים אסרו על גידול זקן ) הלך בלילה לאיזו מאפייה שעדיין אפו בה מצות בסכנת נפשות.
 

קנה שם את המצות ולקח את החבילה הקטנה בידו. בחדר המדרגות ארב לו "כאפר" "כך כונו אלה מהיהודים שאיבדו את השפיות. בגלל הרעב הנורא הם היו אורבים לאנשים מתנפלים עליהם ואוכלים כל מה שיש בידם. היו חוטפים ובולעים, אם היו בשקית עוגות או מזון אז הם היו חיים עוד יום אם היו שם ברגים היו בולעים ומתים. הם לא היו שפויים, בגלל המצב בגיטו יצאו מדעתם.
 
וככה הולך לו הסבא שלי, שמואל משה הולצברג בגיטו ורשה ושם חיכה לו ה"כאפר" הזה והתנפל עליו וחטף ממנו את השקית והתחיל לאכול את המצות. בהתחלה סבא היה בהלם, אבל אחר כך התעשת וחטף מה"כאפר" כמה שברי מצות. היום אנחנו אומרים מצה 'שמורה' אבל הוא הגיע עם מצה 'שבורה'.
ואז כשהכנסתי את שלוש מאות הקילו של המצות לדירה של שמעון מלמד, אמרתי - אולי בזכות אותן שלוש מצות שבורות של סבא שלי, אני נכדו של שמואל משה הולצברג מגיטו ורשה, מחלק היום מצות ברובע היהודי בירושלים לאחר שישים שנה שלא ייכשלו ב'כרת'.

השטן מאוד קינא במצווה הזו ושלח אלי אברך ליטאי שאמר לי - אתה עושה עבירה, אתה מאכיל אנשים בלי נטילת ידיים. הלכתי לרב אלישיב ואמרתי – באמת מה אני עושה?

הוא אמר לי אתה לא בבעייה, אם הצלת יהודי אחד מ'כרת', זה שווה את כל המאמץ הזה.

 

שנה אחר כך שוב קינא השטן, הגיע אלי יהודי ספרדי ואמר – אתה מכשיל אותם. בשקית החומה ודאי הדבק הוא חמץ. עבר שם הרב שלום כהן ראש ישיבת פורת יוסף והוא ציטט לי פסוק "אומר לדבק טוב" אתה לא מכשיל אותם, הם אוכלים את המצות ולא את השקית.

 

זה סיפור של המצות שהבת שלי כתבה.

 

הערה: סיפור זה רשמתי בתום תכנית רדיו בה אירחתי את מר אפרים הולצברג לשיחה על דמותו של אביו הרב שמחה הולצברג, מי שזכה לכינוי "אבי הפצועים". הסיפור שובץ באתר ,אור ליום שישי, ה', אלול, תשס"ח. 5.9.08.