|
חנות התקליטים של וייספיש באמצע רחוב מאה שערים הייתה אבן שואבת לערב רב של טיפוסים, ביניהם, בטלנים שקנו אצל וייספיש סיגריה בודדת ועלעלו בעיתונים, וילדים שברחו מתלמודי התורה בסביבה וקראו כאן חוברות טרזן בהמשכים. החנות, שהייתה מעוטרת בתמונות של חזנים מאמריקה, הייתה בעצם מאורה שאור היום כמעט לא חדר אליה. מאחורי פרגוד בירכתיה היה גרמופון ענק שהשמיע תמורת חצי גרוש תקליטי חזנות של רוזנבלט, קוסוביצקי ומלבסקי. כשהתקליט התחיל להסתובב, וייספיש היה צועק על כל מי שהתקרב לגרמופון בלי לשלם שיכניס צמר-גפן לאוזניים.
יום אחד, כשהייתי בן 16 וחצי, הגעתי לוייספיש כדי לעשן סיגריה ולשמוע תקליט של יוסל'ה רוזנבלט. לידי עמד נער נמוך עם פיאות מגולגלות מאחורי האוזניים והביט בי. פתאום התפרץ לחנות איש עם זקן, משך את הנער באוזן וגרר אותו החוצה. "זה מה שאתה עושה במקום ללמוד?", הוא צרח עליו, "אני כבר אראה לך בבית מה זה לשבת במושב לצים".
אחרי שבועיים שוב נתקלתי בו. הוא עמד מהופנט והאזין לניגוניו של הכנר העיוור שישב וקיבץ נדבות ליד גלידה וולגה. פניו היו חבולות, אבל הוא ריחף בעולמות עליונים.
"מה קרה, אבא שלך שוב הרביץ לך?", הוצאתי אותו מהריכוז. הנער זיהה אותי מהגרמופון בחנות של וייספיש ופרץ בבכי. פתאום הוא נפתח אלי, אמר שקוראים לו שייקה וסיפר בגילוי לב: "אבא שלי אומר שאני הכבשה השחורה של המשפחה ושחבל שנולדתי בכלל. הוא מרביץ לי על כל שטות ומעביד רק אותי. היום ניקיתי סירים לפסח וכל האחים שלי שיחקו בחצר. להם קנו בגדים חדשים לחג ולי הביאו מכנסי צמר משומשים שאנשים השאירו בבית הכנסת".
טפחתי לו על השכם ועודדתי אותו: "אתה ילד טוב, אבל משפחה לא בוחרים. תזכור רק דבר אחד - אתה תכף בן 15, כל החיים לפניך ואתה בן חורין". אחרי דקה ארוכה של שתיקה ניצת לפתע זיק בעיניו והוא אמר: "אני יודע בדיוק מה לעשות".
כשהוא נחוש לצאת לחירותו, גנב שייקה את האפיקומן בליל הסדר והצפין אותו מתחת לחולצה. לקראת סוף הסדר, כשאביו נזקק למצה הגנובה, גילו כולם שהגנב נמלט מהבית יחד עם שללו. על הרצפה בחדרו היו מוטלים מכנסי הצמר שקיבל לחג. "איפה הילד?", זעקה האמא. "איפה האפיקומן, זה יותר חשוב, אי אפשר לגמור את הסדר", צעק האבא.
בשתיים בלילה הגיע שייקה לשכונת בית וגן ודפק על דלתה של דודתו הרווקה שרה-ביילה. "מי זה, אליהו הנביא?", שאלה הדודה בחרדה, "עוד פעם באת, לא שתית מספיק?".
כשפתחה את הדלת הופתעה לראות את בן אחותה, שסיפר לה את כל מה שקרה ונשבע שבחיים לא יחזור הביתה. שרה-ביילה הרגיעה אותו וסידרה לו מיטה חמה. למחרת, כשהוא אמר שהוא מתכוון להמשיך ברגל לתל אביב, היא התחייבה לעזור לו בכל כוחותיה. בצאת החג נסעה הדודה למאה שערים ואחרי שיחה קשה עם הוריו של שייקה היא הודיעה שהיא רושמת אותו לישיבה התיכונית מרום ציון ליד הבית שלה.
שייקה נקלט בישיבה החדשה וגם בפנימייה. סידרו לו מגורים בצריפים השבדיים ומהר מאוד הוא התיידד עם חבריו החדשים. פלטיאל המבורגר, אחד משותפיו הרבים לצריף, אמר לו שאחרי כמה חודשים יעבירו אותם לבניין האבן של המיוחסים.
שייקה עשה חיל בלימודיו. הוא התפלפל בסוגיות תלמודיות סבוכות ואף חידש חידושים. הרב אופנברג ראה בו עילוי עם ניצוצות גאונות וראש הישיבה הרב קושילבסקי הזמין אותו לסעוד על שולחנו בשבתות. בין לימוד גמרא בחברותא ושקידה על ספר מתימטיקה, בנה שייקה לעצמו רדיו גביש ובערבים נהג להקשיב למוזיקה קלאסית ולפרקי חזנות בקול ישראל.
בסוף שנת הלימודים הגיע למתיבתא הרב לינצ'נר מאמריקה, כדי לבחון עילויים. אחד מתוך שלושים היה אמור לזכות בסטיפנדיה לשלוש שנים בישיבת תורה ודעת שבניהולו, כולל מגורים בניו יורק ודמי מחייה. הרב לינצ'ר בחר בשייקה בלי להניד עפעף. בהתרגשות מהולה בצער הוא נפרד מהדודה ומחבריו והפליג לארה"ב. גם בישיבה בניו יורק הוא התבלט כעילוי ושמו הלך לפניו. מאז לא ביקר בארץ.
כעבור שנים רבות, ביום שישי אחד ב-1988, אני משוטט בלואר איסט סייד במנהטן ומגלה לפתע חנות מוזיקה יהודית ענקית בת שתי קומות. אני נכנס, נדהם מאלפי התקליטים ומתלוצץ ביידיש עם עובדי המקום. לפני שאני עולה לקומה השנייה, אני מבחין במדרגות שמובילות לאגף נסתר. אני מתפתה לרדת בהן ומגלה לפתע העתק מדויק של חזית החנות של וייספיש ממאה שערים, כשברקע בוקעת מאחד הרמקולים המולה של הולכי בטל וילדים. בפנים מתגלית מאורה שעל כתליה תמונות של חזנים מפורסמים ועל מדפיה צנצנות עם סיגריות שנשלפו מקופסאותיהן. מאחורי פרגוד ניצב גרמופון ענק של אר.סי.איי עם התמונה של הכלב, וכשאני מבקש לשמוע תקליט ניגש אלי בחור ודורש: "וואן דולר, תשים בקופת הצדקה". בן רגע הייתי שוב במאה שערים של ילדותי.
קניתי שם הקלטות נדירות של יוסל'ה רוזנבלט ואל ג'ולסון (אסא יואלסון לשעבר) ב-170 דולר ועליתי לקופה לשלם. כהשהגשתי את כרטיס האשראי נדרשתי להציג דרכון. הבחור בדלפק ביקש סליחה והעביר את הדרכון לבדיקתו של אדם בלבוש הדור שעמד לא רחוק משם ודיבר בטלפון. האיש הציץ בדרכון, שלח לעברי מבט והתקרב אלי. "אתה אלחנן דוד מונשיין?", הוא שאל. "ככה כתוב, לא?", עניתי. "אתה מכיר אותי?", הוא המשיך לחקור.
לא היה לי מושג מיהו. אחרי שהוא זיכה אותי במפתיע בהנחה של 50 אחוז, הודיע הגביר המסתורי: "מחר אני עורך סעודה שלישית בבית שלי, עם הדור החדש של החזנים. אם תבוא תדע מי אני. אל תדאג, יש מעלית שבת".
הסקרנות הורגת אותי ולמחרת אני מגיע לדירת הגג הענקית שלו ברחוב 59, ליד הפלאזה. שולחן הסעודה השלישית עמוס במטעמיה של רעייתו של בעל הבית. ילדיו מפליאים בזמירות עם קהל המוזמנים, ביניהם כמה קבצנים. אחרי ההבדלה כולם מתפזרים ואני שואל: "אז מי אתה?"
בעל הבית מוביל אותי לחדר פנימי, מסיט וילון ופותח כספת עם דלת עבה כמו של "מגן גולדמן". הוא מזיז הצידה תכשיטים ומטבעות זהב, פותח מגירה פנימית, שולף ממנה ביד רועדת סמרטוט מצהיב ומוסר לי אותה.
"מה זה?", אני שואל בתדהמה.
מארחי מושיב אותי על כורסה ומחייך: "תדע לך שכל מה שיש לי היום זה בזכותך. אתה אמרת לי לצאת לחירות ואני שמעתי בקולך. הנה שברי המצה שנשארו מהאפיקומן שגנבתי בפסח לפני 30 שנה. עכשיו אני מבקש ממך שתיקח את זה איתך בחזרה לירושלים ותחזיר לאבא שלי שיגמור את ליל הסדר.
מתוך ספרו החדש של הסופר דוד מונשיין 'היה הייתה פעם ירושלים' מאת הסופר דוד מונשיין.
הכותב הוא מתווך נדל"ן ירושלמי.
כל הזכויות שמורות למחבר
|