זכרונות מבעלי מלאכה בירושלים בשנות החמישים

יש לי בטוי שאני משתמש בו, ברגע שיושבים אפילו במסיבה או שאני רואה בעלי מקצוע שחזרו מיום עבורה. סתתים, איך אומרים טוברג'יה, טייחים. כל אותם בעלי המקצוע שקשורים לבניין חוזרים מהעבודה בבניין ולפני שהם חוזרים לשמוע את ה'וואחלה' של האישה שאומרת זה הרגיז אותה השכנה קיללה אותה, לשמוע את כל הצרות. אני סר אל בית היין.

ובכן בירידה של אגריפס, קצת על יד חנויות הפלאפל היה יהודי בשם חיימקה. והוא ידע שאם אתה עושה לו את המידה הזאת, הוא ידע : דוד שותה קוניאק, ציון שותה עראק, ההוא שותה יין. עשית לו רק את המידה הוא כבר ידע. וברור שבדרך אותם הטייחים ובעלי המקצוע עברו דרך ג'ק קנטי, דרך מה שמו, כל אלה שמכרו חמוצים והביאו איתם את ה/סדג'יקס' הסרדינים הקטנים את הזיתונס את כל המזות האלה למיניהם הביאו ככה על חתיכות נייר הניחו על השולחן וכשקיבלו את מבוקשם מחיימקה לא היה מאושר מהם הם לגמו לאט לאט שלא תיגמר הכוסית הקטנה וטעמו מהסרדינים, וטעמו מהזית וטעמו מהמלפפון החמוץ ואז קינחו את פיהם וירדו הבייתה לשמוע את הצרות.

 

בדיוק באותו שבוע למדנו את קהלת ( משלי ) "תנו שיכר לאובד ויין למרי הנפש ישתה וישכח רישו ועמלו לא ייזכר עוד" הפסוק הזה כל כך התאים לסיטואציה הזו שאני מסתכל על בעלי המקצוע ואז אני אומר לחיימקה: חיימקה איכפת לך שאני עכשיו אני הולך הבייתה שאני אכין איזה שלט עם הפסוק הזה. אומר לי: יא אבני תכתוב, אבל מי יבין זאת.

זאת אומרת החברה הם אנשי עבודה, הם לא אנשי פסוקים.