|
היה היה מלך, קראו לו אלכסנדר "אבו קרנן", למה? כי על ראשו צמחה קרן כמו של קרנף והוא היה מתבייש בה ומסתיר אותה מתחת לצעיף גדול שנקרא "ששטה" . כאשר שערותיו של המלך היו ארוכות מאוד, לא הייתה ברירה היו צריכים לספר אותו. קראו לספר והשביעו אותו כי אם יספר את מה שיראה למישהו מייד יהרגו אותו. הספר כמובן הסכים והוא בא לספר את המלך ויצא מהארמון כולו נסער.
מה יעשה? למי יספר? הוא כבר לא אותו אדם. בא הביתה לא ייכל להירגע, חזר למספרה שלו, היה בלחץ אדיר. לא יכול לדבר עם הלקוחות. ספר הרי תמיד מספר סיפורים ללקוחות. עזב את העבודה לא יכול לעבוד. נהיה ממש חולה. ייעצו לו ללכת למרפא. בא למרפא.
שאל אותו - מה יש לך?
השיב - יש לי סוד נוראי ואסור לי לספר לך. אם אספר לך יהרגו אותי. הפציר בו המרפא והסביר כי הוא שומע רק כדי לרפא אותו.
ראה הספר כי חייו אינם חיים וסיפר את הסוד הנורא - שעל ראש המלך ראה קרן והוא חייב לספר זאת לכל העולם, אחרת חייו אינם חיים.
- אם כך אמר לו המרפא - לך מחוץ לעיר בין שני ההרים. שם תתחבא ותצעק "למלך יש קרן. המלך אלכסנדר הוא "אבו קרנן". עשה אותו ספר כמו שיעץ לו המרפא, התחבא מאחורי ההר וצעק בכל כוחו את הסוד הנורא - אלכסנדר הוא "אבו קרנן". וההד חזר בכל העמקים והגאיות - אלכסנדר הוא "אבו קרנן" "אלכסנדר הוא אבו קרנן".
כך הלכה השמועה ופשטה לכל מקום. והספר חזר שמח וטוב לב לעבודתו כמימים ימימה.
המלך שלח אנשים לחקור מי גילה את הסוד ושאלו כל אחד ממי שמע את העניין וכולם השיבו פה אחד - ההר, ההר סיפר.
ראה אלכסנדר "אבו קרנן" שסודו נגלה והכל יודעים זאת. הסיר את המטפחת והיה מאושר והכל שב על מקומו בשלום, שוב אינו צריך להסתיר דבר.
כך סיים נעים את סיפורו ומיהר לצאת תוך שהוא מדגיש בפני - גם היום אני במצב הספר, יש לי משהו שאני לא יכול לספר בגלל זה סיפרתי לך את הסיפור.
נתתי לו את ספר המעשיות שביקש והצעתי שיקרא.
ואז העיר לי נעים: - תראה יהודה, הסיפור אם תקרא אותו מתוך ספר, אין לו את אותו טעם שיש בסיפור שיוצא בזמן הנכון, ובמקום הנכון ובאירוע הנכון. סיפור צריך שתהיה לו סיבה שיבוא. אותו הסיפור אותם המילים. סיפר אחד, זרקו עליו עגבניות. למחרת סיפר אותו הסיפור, אותם המילים, מחאו לו כפיים. למה? כי היה טעם וסיבה שסיפר את הסיפור.
|