אמצע השיעור. דפיקה בדלת. "יבוא" רעם קולו של המורה ירמי ויגלר. היתה זו תלמידה מכיתה אחרת: "המנהל מבקש שדינה תיכנס אליו" אמרה. זו היתה השנה הראשונה שלי בבית ספר עירוני א' ערב ברח' מזא"ה בתל-אביב. חיבבתי מאד את המנהל, מר שמואל זילבר, עם עיניו הכחולות והטובות. בחדר המנהל נכח גם מורה לתנ"ך שלא לימד בכיתתנו. המנהל הציג אותי בפניו ואמר: "המורה ברגמן נתבקש על ידי אחד מחבריו לאתר לו נערה שליחה לעבודה של חמש שעות ביום.
נראה לי שהעבודה תתאים לך ויהיה לך מספיק זמן ללמוד". ומר ברגמן נתן לי את הכתובת. ניגשתי לרח' זבולון 2 לבית מסחר ליבוא יוסף פקלמן בע"מ. נכנסתי ומר פקלמן אדם בשנות השישים לחייו, עמד. הצגתי את עצמי. הוא קרא לגב' וורטהיימר, אישה נמוכה ורזה שבשל מידותיה הקטנות היתה אישה ללא גיל. ואמר לה מי אני. היא הבחינה בתחבושת שעל קרסולי, דבר שלא מתאים בדיוק לנערה המועמדת לשמש כשליחה, אמרה משהו ביידיש. "זה שום דבר, אין לי בעיה כלשהי ברגל", הגבתי עוד לפני מר פקלמן. "את יודעת יידיש?" שאלו שניהם ביחד. "לא" עניתי.
נתקבלתי לעבודה בעודנו עומדים שלושתנו. ציפורה גלעדי, מזכירת המשרד קיבלה את פני בבוקר הראשון לעבודתי, הסבירה לי שהעסק הוא ליבוא תרופות וצבעי קרמיקה המיובאים מצרפת ושתפקידי למסור הזמנות של התרופות לעשרות בתי המרקחת שהיו פזורים אז בכל רחבי העיר, גם במקומות הנידחים ביותר. כבר ביום הראשון נשלחתי לשני בתי מרקחת הרחוקים זה מזה מרחק רב. האחד ליד בנין האופרה באלנבי ליד הים, לשם לא היתה לי בעיה להגיע אך בית המרקחת השני היה ברח' מסילת ישרים 17. לא הצלחתי לעלות על המסילה. הטעו אותי והגעתי לכל מיני מקומות רק לא לרח' שחיפשתי. למזלי מצאתי מישהו שידע שהרחוב נמצא בשכונת שפירא. שמתי פעמי לשם בקו 17.
השליחות ארכה שלוש שעות אך להפתעתי ציפורה היתה מרוצה שהסתדרתי. ביום השני הסבירה לי שאצטרך להכין את ההזמנות של תרופות וצבעי קרמיקה, לארוז אותן ולשלוח את החבילות לכל חלקי הארץ. בהמשך החליטה שאני מספיק אחראית כדי שאמלא את השליחויות לבנקים, עשתה עימי סיור בשני הבנקים המרכזיים איתם עבד המשרד: בנק דיסקונט ובנק לאומי שניהם אחד מול השני ברח' יהודה הלוי. הכירה לי את האנשים שמנהלים את החשבונות של המשרד והסבירה לי את תהליכי התשלום עבור משלוחי הסחורה מצרפת. המשרד היה ממוקם ביפו תל-אביב ליד שוק לוינסקי והיו שם יבואנים של מעדנים.
מר פקלמן היה מגיע כמעט כל בוקר עם בייגלים טריים, או בורקס טורקיים משובחים תוצרת בית שהיו נמכרים בעגלות, ממרחי זיתים משובחים ועוד דברים טובים והיה מכבד אותי. הטעם הנפלא עוד בפי והריחות הנהדרים עוד מלווים אותי. יום אחד, אחרי שעבדתי שם כמה שבועות, ניגש מר פקלמן לכספת הוציא שלוש חבילות של 5,000 ל"י כל אחת וביקש ממני להפקיד את הכסף בחשבון בבנק לאומי, הסביר לי שהכסף נועד לשלם לספק הצרפתי את התמורה עבור משלוח גדול של תרופות שעמד להגיע ארצה, ויצא מהמשרד. מדובר היה בסכום עתק באותם ימים. למיטב זכרוני משכורתי החודשית עמדה על 30 ל"י.
יותר מאוחר הלכתי לבנק שבאותם ימים היה בסגנון הישן והטוב. תיקרות גבוהות מאד, ריהוט עץ כבד ואיכותי. כשנכנסתי לשלם הרגשתי כאילו אני נכנסת לארמון מלא הוד. עושר מאופק ואצילי. היו שם שלוש קופות עם דלפקי עץ וחלונות זכוכית. הקופאים בזמנו עסקו רק בכסף מזומן ולא בשום מטלה אחרת. בתורי ניגשתי לקופאי שהתפנה. הקופאי היה צעיר ג'ינג'י חמוד. התלוצצנו וניהלנו שיחה חביבה "אני רוצה להפקיד 15,000 ל"י" אמרתי והוצאתי את הכסף מהתיק ונתתי לו. קיבלתי קבלה על הסכום וחזרתי למשרד. למחורת בבוקר מר פקלמן הגיע לפני למשרד וקיבל את פני בנזיפה: "אתמול כמעט הגענו אליך הביתה עם משטרה".
נבהלתי. נשימתי נעתקה, הדם אוזל לי מהפנים ועיני דומעות, עוד בטרם שמעתי למה. משטרה לי? "כמה כסף הפקדת אתמול בבנק?" הוא שואל. "הבאתי את הקבלה" אני עונה: חמישה עשר אלף ל"י. "את בטוחה?". מה השאלות האלה, אני חושבת לעצמי וליבי ממשיך לפעום בחוזקה. והוא מספר: " אתמול אחר הצהרים הגיע מנהל בנק לאומי מלווה בקופאי שנראה כמו בר-מינן, רועד כעלה נידף והם טענו שבספירת הקופה בסוף היום הסתבר שחסרים חמשת אלפים ל"י." מבדיקה שערכו עלה שנמסרו לקופאי רק עשרת אלפים ל"י, והם הראו לי את פירוט רישום של השטרות ממנו עלה שאכן את הפקדת רק עשרת אלפים ל"י". הם דרשו את הכסף החסר, והוא ממשיך ומספר שהקופאי התחנן על נפשו ואמר שככל הנראה הסחתי את דעתו ולא שם לב שקיבל רק עשרת אלפים ל"י.
מר פקלמן המשיך וסיפר שהוא קיבל פיק ברכיים וכמעט והתעלף. הוא לא ידע מה לעשות והפתרון היה לפנות למשטרה שתיגש אלי הביתה ותברר מה עשיתי עם הכסף. בנסיון לאתר את כתובתי, פתח את מגירת השולחן שם אמור להיות מסמך כלשהו בו מופיעה כתובתי, ושם ראה מונחת לאחר כבוד חבילת הכסף החסרה. הרגשתי ממש לא טוב פיזית, הבנתי מבין השורות שהקופאי חשב שהפלתי אותו בפח. חסתי על הקופאי המסכן ועל מה שעבר עליו כאשר אני הייתי שאננה בבית-הספר.
גם חשבתי מה היה קורה אם מר פקלמן לא היה מחפש את כתובתי במגירה והמשטרה היתה מגיעה להורי הביתה? מאידך חשבתי ששפר עלי גורלי שאני לא שמתי לב שנתתי לו רק שתי חבילות. מה היה קורה אם הוא היה שם לב, ואני הייתי חושבת שאיבדתי את הכסף. מה הייתי עושה? בטח נשמתי היתה פורחת ולא הייתי רק נראית כבר-מינן אלא הייתי באמת בר מינן. מזל ענק, אלוהים אוהב אותי. אחרי כמה ימים נתן לי מר פקלמן את המפתח לכספת כדי שאקח את הכסף ישירות ולא איאלץ להסתובב איתו עד שאלך לבנק. עבדתי שם שתים עשרה וחצי שנים. סיימתי תיכון, נישאתי, ילדתי, התגרשתי, סיימתי אוניברסיטה, למדתי אביסלה יידיש וקצת רומנית. מר פקלמן היה אסיר תודה למר ברגמן על העובדת המוצלחת אותה כה אהב ואני שמחתי שמר זילבר בחר בי כשנתבקש להמליץ על נערה שליחה ובזכות זה הכרתי אדם מיוחד ומלא כרימון, ממנו למדתי שהדבר היחיד שלא צריך רשיון יבוא או יצוא הוא הידע וההשכלה שלך.
"האדם שבך הולך אתך לכל מקום בלי רשות או רשיון מאף אחד" נהג לומר.
|