שנת 1957חודש יולי אני ילדה בת שש עולה חדשה מפולין, שלושה חודשים בארץ בלבד. הכל חדש לי,שונה לי, לא מוכר לי, מבולבל לי. אבא חייט בפולין הפך להיות רצף בקרית שמונה, בקיבוץ דן ובקיבוץ דפנה. שבוע, שבוע, שבוע. הכרוז מודיע שבן גוריון מגיע. על גבי לוחות המודעות מודבקות מודעות ענק 'בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל מגיע לבית העם'.
העיירה לובשת חג. בית הספר מנקים את הכיתות, ברחובות מנקים. בבית העם מקרצפים עם צינורות מים. כל התושבים מוזמנים להגיע לבית העם. מקשטים את העיירה בנורות צבעוניות ובדגלי ישראל. אבא נרגש ונלהב אומר לי - ילדתי אנחנו נלך יחד לראות ולשמוע את בן גוריון כי אני מאוד אוהב אותו והרבה בזכותו הגענו לארץ למולדתינו היפה.
אבא מוסיף ואומר - אנחנו נגיע מוקדם כדי לשבת בשורה הראשונה לראותו היטב ולשמוע את אשר הוא אומר, שאף אחד לא יסתיר לנו. כל חודש היינו מקבלים חבילה מקנדה מהדוד מישה. היינו צריכים ללכת לפוסטה לקחת את החבילה, והפעם בתוך חבילה גדולה מקרטון קבלנו בדים יפים בצבעים שונים. אחד הבדים היה בצבע אדום בוהק, אבא אמר שלבד קוראים בד 'טפטה' והוא יתפור לי שמלה יפה אדומה מהבד הזה ואמנם כל הלילה אבא תפר לי את השמלה ולפנות בוקר העיר אותי שאמדוד אותה לראות האם יש צורך בתיקונים.
השמלה היתה יפהיפיה עם סרט אדום גדול מאחור עם כתפיות מיוחדות ואני כבר ציפיתי בקוצר רוח שיגיע היום שראש הממשלה הראשון יגיע כבר לבית העם וחשבתי לעצמי בטוח הוא ישאל אותי, מי תפר לי את השמלה היפה האדומה ואני כמובן בגאווה אצביע על אבי הטוב.
הגיע היום המיוחל אבי הנרגש הלביש אותי בשמלה קשר את הסרט ואמר לי - הגיע הזמן ללכת. הגענו לבית העם, המוני תושבים, ילדים, נוער, זקנים ותינוקות עומדים וממתינים שייפתח בית העם. היה יום חם מאוד. אחרי עמידה של שעות ביקשתי שאבא ירים אותי על כתפיו וכך עשה.
מחכים ומחכים ופתאום.....אבא התרגש, צועק לי – הנה, הנה רבקלה בן גוריון מגיע. אבא מושיט ידיים רק לגעת באיש ומבקש ממני - תגעי בו, תגעי בו ואני כל כך עצובה ומאוכזבת ...איכס...זה בן גוריון? איכס...איזה זקן!!! אני כועסת וגם נעלבת. בן גוריון לא רק שלא שאל והסתכל על השמלה האדומה, גם לא הושיט יד לאבי שהתלהב והתרגש לגעת בו!
צעקתי לאבא שיוריד אותי מכתפו ואני לא רוצה בשום פנים ואופן להכנס לבית העם. לא לראות ולא לשמוע את הזקן המגעיל והמכוער! אך אבי התקדם וביקש ממני למספר דקות שהוא רוצה לשמוע את בן גוריון. כי שנים על גבי שנים חלם על דקות אלו ושכדאי גם לי להקשיב כמה הוא חכם ומעניין.
אך אני ברחתי וברחתי ורצתי כל כך מהר ואבי קורא לי – רבקלה, רבקלה, חכי! חכי! חכי לי, תני לי יד, אל תבכי, חוזרים הביתה.
כך, יד ביד חזרנו הביתה ועד יום מותו של אבא הוא לא הזכיר את אכזבתו הגדולה מארוע הסטורי שכזה.
|