|
שכנים
קומה ראשונה. משפחה דלת אמצעים, בעל צנום וגבוה המרבה לחייך ולנעור כל אימת שילידיו משתוללים יתר על המידה או שומע איזה שהוא שיר מזרחי רועש. האישה נמוכה מלאת בשר ונוהגת להשמיע את הביטוי "יהיה טוב" לצורך או שלא לצורך. הילדים משתוללים, רצים, משחקים בינם לבין עצמם בחצר הבית או בחצר בית הספר שממול. משפחה טיפוסית בבית רב - משפחתי. אותם שומעים מרגע זריחת החמה עד לשקיעתה. ללא הרף בוקעים קולות מדירתם שבקומה הראשונה אם זאת האישה, הבעל או הבנימין שבחבורה. בנימין הוא טיפוס קשה לעיכול. טיפוס מרדני הנוהג לענות בחוצפה להוריו ולפעמים גם מכה אותם. אינו יודע מידת נימוס, באורחים ובזרים לא יתחשב. רק הוא קיים ומעלליו יכולים לשמש נושא לעבודה סמינריונית של סטודנט או סטודנטית לעבודה סוציאלית.
לא תמצא בבית ספר אחד לרפואה. הבית צבוע בצבעים כהים, הרגשת קדרות ומחנק המשרים אווירת דחיסות. הרמקול של הטלוויזיה נשמע במרבית שעות היום כשכל המשפחה יושבת ליד המסך ומזינה את עיניה בתמונות החולפות במהירות אחת אחר השניה. ספק אם הם מבינים משמעותם של דברים. קןז'ק וסטיב אוסטין הפכו מזמן לבני בית. כבר אין שואלים אם הם רצויים או לא. הם חלק מהמשפחה. יודעים מתי הם חשים ברע ומתי הם חשים בטוב. על "האחים" אין כבר על מה לדבר. ברית אמיצים נכרתה בינם לבין אותם חמישה אנשי אנשים הצופים בהם.
כלבי המשפחה גם להם תעסוקה. להסתובב במרפסות, לטייל בחוץ ולהטיל את מימיהם, לנבוח ולהשתולל. נאמני הבית. אכן משפחה למופת. זוהי משפחת אוכמני. לאישה קוראים יוספה, לבעל אברהם ולילדים יוסף, אהובה ובנימין..
מנגד, בקומה העליונה זוג מבוגרים. הוא מלצר במסעדת פאר ונוהג לחזור הביתה שיכור, האישה לא הכי שפויה בדעתה וגם חמומת מוח. מריבות לא חסרות. עוד בטרם ינעל את דלת הבית בחוזרו מעבודתו ישמע הבעל קיטונות של צעקות וגידופים. אשתו לא תקרא לו בשמו או תשאלו לשלומו. בעיניה הוא הלא נורמלי. זהו שמו. כך היא קוראת לו זה ימים רבים. גם בשעה שבנותיהם באות לבקרם עם הנכדים. הוא הלא נורמלי. צעקותיה נשמעות ברחוב החמישי. מדברת ללא הרף כאילו בלעה רשם – קול. נשוא דיבוריה הוא כמובן הלא נורמלי. בממוצע כל מילה שניה באוצר לשונה הוא הביטוי "לא נורמלי". אם ישמעו צעקות מחצר בית הספר לשונה עוברת מידית למהלך רביעי: "הסתלקו מפה, תיכף ומיד... מטומטמים... תיכף אקרא למשטרה." קריאות אופייניות. זוהי משפחת בוראקס. הבעל שמו עזרא, אשתו עונה לשם סופי. גם כן משפחה מיני רבות.
בקומה האמצעית גרה אישה בודדה ללא משפחה וללא ידידים. במקצועה עוסקת בקבלת קהל, כל ילדי השכונה קוראים לה זונה. רבה עם כולם ונדמה לה שמגיעות לה זכויות מיוחדות. היא יודעת לספר שיש לה חבר צעיר וכי הם עומדים להינשא. האמת היא שכולם מתייחסים לדבריה כאל בדיחה עלובה. שמה עליזה.
אלה שלושת בתי האב הדומיננטיים בבניין. שאר המשפחות אפורות ללא שום ייחוד או גוון מיוחד. שקטות ולא מזיקות. משפחות אוכמני, בוראקס וגברת עליזה נשמעות באזור כולו. גברת עליזה מכה את כלביהם של ילדי אוכמני, ההורים ובפרט האם לא נשארים חייבים ומשיבים במלוא הבל פיהם. האופציה של מריטת שערות אחת לשניה גם היא פתוחה. בנימין, אהובה ויוסף מוצאים לנכון לשחק בשעות הצהריים ומי פותח בצעקות אם לא גברת בוראקס. אם הילדים יוצאת החוצה, מנסה להרגיעם ולהצדיק את השכנה למרות שזו אינה כל כך צודקת. כגמול על כך יוצאת גברת בורקאס בצעקות על שכנתה על כך שאנטנת הטלוויזיה של האוכמנים מפריעה לה. לא דובים ולא יער. העיקר להיכנס בריב ובמדון עם השכנים. זאת חרף צרידותה הרבה והקרובה לחולניות. אכן תענוג ראוי לשמו. גברת עליזה טומנת גם היא את ידה בצלחת.. ילדי אוכמני עונים לה בשפתה ומזכירים לה את מקצועה. ברוב חוכמתה היא מחייכת במין גאווה מטופשת וחוזרת לביתה. כעבור שעה ומחצה שוככת הסערה עד ליום הבא.
1978
דני הוא ילד דיגיטלי
"דניל'ה בוא לאכול" קראה אימא לדני בקול והוא בעיניים בוכיות ובקיבה מקרקרת עזב את המחשב וירד לאכול. כשדני ירד המחשב לא בכה. לא היה מי שיתקין עבורו שקית דמעות. אף פעם דני לא תפש מדוע אין המחשב בוכה.
כאן טמונה הבעיה שאימא ברוב רגישותה כן הבינה ואבא לא טרח להקדיש לה מזמנו. אבא של דני טרוד מאוד בעבודתו וגאוותו עולה לשחקים כל פעם שדני פותר בעיה קשה ומורכבת. דני הוא ילד מוכשר ומבריק. לומד היטב, מוציא ציונים טובים, מסודר , דייקן. בקיצור ילד רציני. חבריו לכיתה קוראים לו "ילד טוב ירושלים". רק מה, איך שהוא מסיים את הכנת השיעורים הוא רוכן על שולחן המחשב ומתבודד איתו שעות על גבי שעות. הוא מקיש על לוח המקשים והמחשב משיב במשפטים אילמים על הצג. דני מתלהב, מחייך, צוחק וצוהל. ממש יוצא מגדרו. המחשב לא צוחק ולא צוהל. ככה מעביר דני שעות וימים עם המחשב. לטלפונים לא עונה ואם הוא מחליט להרים את האפרכסת, אזי שיחותיו הן שיחות מקצועיות. אין לו לא חברים ולא חברו. דני שלנו הוא ילד דיגיטלי.
אימא אובדת עצות. אין היא יודעת כיצד לגמול או לפחות לעמעם את התמכרותו למחשב. חושיה האימהיים ודי בצדק אומרים לה שדני שלה לכשיגדל יהיה גבר קר, מנוכר ומרוחק. בלילות רק הכר שעליו היא שמה את ראשה שומע את בכיה. "המחשב חטף לי את הילד ואנא אני באה?". אבא לא נענה להפצרותיה. "הבן שלי" כך טען כל הזמן "כשיגדל יהיה איש מחשבים". העיסוק של דני "ילד שלי מוכשר" היה עבורו סמל סטטוס.
ודני בערוב ימיו, לא היו לו נכדים ונכדות לקנות להם מתנות ורק זרוע מגושמת שכבלים חשמליים בולטים מצידיה היתה מגישה לו כוס תה עבשה. דני שלנו אפילו לא הבין שהכוס עבשה.
20.6.1989
|